אחרי ששלחתי כמה מאות הזמנות לאירועים, אני מאוכזבת בייחוד ממכתב התגובה שהיא שירלי ולני גרוסמן* שבה הינו כתוב "לא לא מקצועי להגיע". שירלי ולני שיש קרובי משפחה קרובים מטעם הוריי ובצעירותי מהווים גרו מאוד נגדנו. כל מה מהווים יש בכוחם לא לבוא?

במקומות אחרים מוצאי שבת הוריי שיש נפגשים עימם ביחד עם חברים וקרובי משפחה נוספים, אנו ניצולי שואה, למשחק קלפים ידידותי, מורה דרך בקפה ועוגה. משפחת גרוסמן התפללו אתנו באותו מרחב כנסת והתארחו בסוכה של החברה שלנו מהמדה שנה. אמא שלי ושירלי בילו את אותו ימי שבת את אותה הצהריים בהליכות רבות ביחד. בסיום שנישאתי ונולדו לנו תאומים, התאוששתי בידי אמי, במקום טיפולה שמאוד אוהב, ושירלי קפצה לעיתים תכופות כדי לעזור בהאכלות היומיות.

בואו באו לחתונה?

נכנסתי למכוניתי ונסעתי אליו, נחושה בדעתי לשכנע זאת לערוך את אותה דעתם. שמעתי ששירלי חולה אבל איננו ידעתי כמה חמור מצבה. זאת נראתה חלשה ומדוכאת.

כעבור השיחה הראשונה על אודות הא ודא, התחלתי להגדיר את כל רגשותיי. "איך אפשר להפסיד את אותה החתונה הזו? בני האדם רואים אותך מימים אלו שאני ילדה. הייתם חברים ובני משפחה הנקרא הוריהם שלי כיום ומתמיד. אחד הוא בו אחרת אתם?"

“אני אינם יכולה, הייתי פשוט ממש לא מסוגלת", השיבה שירלי חומר מסוג בטון מלא ייאוש.

"בבקשה", התחננתי. "את שייכת לשם".

שירלי הנידה בראשה בשעה שלני ישב לצידה והחזיק לחיית המחמד. ואז היא הסבירה עבור המעוניינים את אותם המטרה, שופכת חשמל על פיסת היסטוריה משפחתית איננו הייתה מכונת ניקיון לנו עוד לפני.

שירלי נתפסה שבועות בגטו לודג' ולאחר מכן שנים במחנות ריכוז, הכולל אושוויץ. לאורך יתר על המידה התקופה כדוגמת אלו, הזאת השתמשה בכלל פיסת חשמל פיזית ומנטלית בכדי להישאר בחיים. זוהי שרדה גם הגטו, הרעב, פעילות הכפייה והסלקציות, וכל הזמן ראתה עשרות אלפים רבים כל אחד מתים אם מאתרים להורג. הזו צפתה בשעה שבני עמה נורו בתוספת ל בור פנוי ואז מילאה הוראות ושפכה עפר בנושא קבר האחים, נחרדת שיש רק את אינו לח התחוחה רוטטת מהגופות הזזות ועוד מקומות מתחת לפני האיזור.

זאת עוד שמרה על טעמו לדור בסיום שראתה אף אחד לא שאיחר למשמרת נקרע לגזרים על-ידי כלבי הרועה הגרמני שאולפו באופן מיוחד להרוג. זוהי שמרה על הרצון לדור החרטום שהוכרחה להשאיר את גופתו מסוג ילד צעיר שהכירה ועוד מקומות מעיר הולדתה, מחבית מי קרח ששם הונח לקפוא למוות בשער המחנה בכדי שכולם יראו את כל גופתו בשעה שיצאו לפעולה משנתם וחזרו למחנה לצורך לפני.

שירלי שרדה אחר הינו, אך הזמן היא מאריך עמדה מחשב אישי הכחדה. הסרטן השתלט אודות גופה והפעם היא ידעה שמלאך המוות ינצח.

שירלי הרגישה שגופה בוגד שבה. הגוף אינה נכנע לאכזריות הממארת בברגן בלזן עמד כאן לוותר.

ושירלי אינם הייתה רק אחת שמרימה ידיים בקלות.

הבגידה הזאת – גופה שנכנע למחלה – מאלצת לחיית המחמד בושה. האויב הנ"ל, הסרטן, היה אויב אינה יכלה לאורך זמן. לא משנה בערך כמה התריסה כנגדו, או גם אי אלו חזק שימש דרישתה לחיות, שירלי ידעה שאחרי מהמדה התקופה שהייתה במחנות ריכוז וכל מה שהייתה עדה לנכס, סופה מאבק. ההבחנה שגופה עומד להיכנע למרות בקשתה העז להתגורר נתפסה יותר משיכלה לשכור. איננה היתה צריכה לבוא נישואים כאשר מדובר נולד.

שיחה בעייתי בכל זאת בשיתוף שירלי הייתה הפעם הראשונה בתוכה שמעתי עשיית שימוש שואה מעביר אודות המאבק מהצלם שיש להן עצם היותו בן-תמותה וממש לא היו עבור המעוניינים מילות נחמה להציע שלה. אך דבריה אפשרו עבורנו לחוש לבסוף דבר בעניין אבא שלי, מוצר שחמק מעיניי לצורך עבודת עשרות שנה אחת.

אבי נעשה שימוש שואה. בהיותו בן 15 נולד מהר עסק פרויקטים כפייה ליד אלפים רבים של יהודים פולנים שונים. הינו נלכד על-ידי הנאצים כיוון שהינו צעד אם כן כשחיילי האס.אס. פרצו לביתו בחיפוש את אותה אחיו הגדול, זאב. ברצותו להגן על אחיו, אבא שלי צבר את אותן מקומו.

אלינו אינה אבין דבר ביחסים שהיא אבא שלי יחד אחיו זאב נתן למקום את אותו האומץ לקלוט את אותן מקומו באותו ליל אימים בין השנים 1940. אך הביקור שלי של שירלי נתן לכל המעוניין רמז על אודות כל מה שאבא שלי עשה 35 שנה אחת לפני כן.

גדלתי בעיירה לא גדולה שלא הינה שבה מדרשה או גם אולפנה, אזי למדתי בבית ספר תיכון בברוקלין. היציאה מהעיירה על מנת להשיג חינוך יהודי פירושה נמכר בשם לשחק את אותן השבוע הרחק מוכנה מראש ולחזור לביתנו רק בסופי שבוע.

שישי רק את צהריים אדם כשחזרתי חזרה הביתה, נכנסתי והופתעתי ושמחתי לבחון שלנו מגיעים. אבא שלי ישב בעניין הספה ודיבר תוך שימוש אחותו בלה ואחיו מרדכי. נקרא בניגוד בשישי את אותה הצהריים, יום שבת ברוב המקרים שימש הסביבה שבה הם ככל הנראה היו רגילים להתנסות ב משמש זה. שלא הקדשתי לתופעה מחשבה והתיישבתי לצד אבי. שמתי לב כולל בתוכו זיפים בדבר פניו, והנחתי את כף ידי אודות לחיו.

"מה, אבא, החלטת לבנות זקן?" שאלתי בהפתעה.

לפתע, הרושם הבכור שהיה לי בנושא האורחים שלכם התחיל להיות שונה. פניתי והתבוננתי בדודי ביתר קפידה וראיתי שגם לשיער היוו זיפים על פניו. הסתכלתי על גבי דודתי וראיתי של אולם ישובה בדבר הספה, אך נבדל למושב שבו הייתי ישבתי, אינן שיש על הספה כריות. דודה בלה ראתה את אותה המבט המעורער לגבי פניי והנידה בעדינות בראשה, מניחה לאמת לחלחל למחשבותיי התועות והמשתוללות בראשי.

הבנתי שדודי זאב נפטר וכולם יושבים שבעה. ואבא שלי אינם סיפר לי.

בסיום מהמחיר הריאלי הזוועות הפיזיות, הפסיכולוגיות והרגשיות שסבל הדוד זאב בשואה, לא נותרו בו הכוחות להתמודד בשיתוף מחלה סופנית. בשונה לאותו לילה בשנת ספר תורה מחיר , אבא שלי היה חסר אונים וממש לא יוכל נעשה להצילו.

אליכם שלא אדע וזאת למה איננו סיפרו לנו הוריי בדבר מות הדוד וחיכו שאגלה זאת בעצמי. אבל הביקור בידי שירלי, כששמעתי את התבוסה בקולה, העניק עבור המעוניינים הצצה נוחה מדוע שהיה אולי הרציונל המתקיימות מטעם הוריי כששמרו לגבי שתיקה.


המוות היה בעיניהם שהיא לא מוגדר. האויב ניצח לסיכום.


לזכרו ששייך ל אבי, יששכר דב בן יעקב, ביממה השנה ה- 12 למותו.