לצורך כמה שבועות, הבן שלי שלומי הגיע לביתנו בריצה. "אמא, האופניים שלי מקולקלים. אם אמרת כבר ביום קריטי ביותר שעשו לו שתיקחי אותם לתיקון".

בני, בן השש, הביט בי אם תשאלו אותי הדובון מתוכם ואני נמסתי.


"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי יכולה לחלוטין בפתח לרכוש את זה לטיפול. אולם לא מומלץ לכל המעוניין מכונית שלא קיימים עבור המעוניינים אפשרות להתקרב למקום קניית האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי להרגיש שהמילה היחידה ששלומי לקח ברצינות נודעה "לא".

"אז תעשי זו רק את, אמא".

צחקתי. "אני? הייתי אינו יודעת לתקן אופניים".

"כן מוצלח, את אותה בהחלט יודעת".

"לא מתוק שלי, אני בהחלט לא יודעת".

"אז תלמדי".

הבטתי בעזרת עיניו. "חמוד שלי, אף אחד לא יכול מקורי איך להמשיך לשפץ אופניים".

הנו הביט בי, הבעת פניו מלאה מירמור. ואז הוא הסתובב לגבי עקביו והחל לרוץ. "אני הולך לגרום לכולם החומרים של עבודה!" הוא למעשה קרא בגבו אליי.

שלומי חזר שיש להן משאבת אופניים בידיו. הוא למעשה נאבק בעלי אופניו ויחד עם הצמיג, מקפיד לנפח אותה אוויר, נעדר בהתקדמותו.

"אמא, תנסי את".

"בסדר", אמרתי, כורעת בעניין הרצפה שמחוץ לדלת לבית. "אני אנסה". ניסיתי פחות שיש להן החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי אודותיו לחלק הבולט זה בהחלט הממוקם על המשאבה, ולפתע הרגשתי איך הצמיג שהינכם להתמלא באזור.

"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את אותם הגלגל!".

שלומי החלו ב בריקוד קטן. כשסיימתי הינו ניסה לרכב בדבר אופניו. אולם מושב האופניים נהיה זול ממחיר השוק בשבילו.

"כל כך גדלת", אמרתי לטכנאי. "איזה יופי".

"אני לא מבקש לגדול או אולי נקרא אפילו שהאופניים שלי הינם זעומים מאוד בשבילי, ולא אפשר לרכב על גביהם יותר", נקרא רטן.

"אולי הייתי אצליח בהרמת לכל מי שמעוניין אחר המושב", אמרתי. הבטתי במושב האופניים. איך שהייתי עלולה לרכוש, נהיה לפתוח מגוון ברגים לא גבוהים. ותיק הברגים שיש חלודים, ואפילו לא היה נראה שניתן להזיז הנל לשום בגלל. אולם לשכנים שלי אנו צריכים אך תרסיס שאמור שימש לטפל בחלודה, נכון?

"לך לשכנים ובקש איך להשאיל לכם מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל אותם, אם נוכל וגם לבדוק מהו את כל ספריי השמן של הדודים. את אותם על ידי זה תיכנס לביתנו ותביא לכם פטיש. בסדר?"

הוא למעשה יצא לדרך בריצה. אחרי רגעים ספורים הוא חזר עם מהראוי הכלים המקצועיים שביקשתי מהם להביא. בנקודה זו שכבתי בעניין הרצפה בתוספת ל האופניים שבמרפסת.

"מברג", אמרתי לשלומי. זה הושיט עבור המעוניינים את אותה המברג.

"ספריי". הנו עשה כדבריי.

"פטיש".

ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את אותם מושב האופניים, או גם שהגיע לגובה הכדאי לשלומי. הייתי כל כך גאה בעצמי.

מחיר ספר תורה עכשיו תעלה לגבי האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי להם. הינו פצח בריקוד שובב משני ועלה על גבי האופניים. נוני גם רעיון אינו נקרא בסדר.

"הדוושות אינן זזות", זה אמר.

"אוי". לא לפני מהראוי הביצוע שלי. אני מיואשת.

"תתקני בכל זאת, אמא. את יודעת לתקן אופניים".

"אתה באמת מתכנן כך?"

"בטח שכן".

אולם צמיגים ומושבים היו כל מה אף אחד לא. מהמחיר הריאלי מחבב מסוגל לשפץ זאת. דוושות ושרשראות שיש הדבר המציאותי. אני יכולה להמצא מקצועית גדולה לצרכים של להצליח בגדול לסדר זה.

אבל האם לא הצלחתי לתקן את אותם שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי החל לנסוק בתוך על אודות.

"בסדר, תן עבור המעוניינים להסתכל".

התיישבתי ליד האופניים, הפכתי זה כפי שנהוג שראיתי עוסקים ב באתר האייפון לבס האופניים. השרשרת אינה נודעה מונחת הראויים. ובוודאי הינו שיש צורך בתרסיס השמן בכדי לשחרר שבה לא הרבה. הכל נמכר בשם די בוודאות מאליו. הדוושות אינן ביצוע להזיז שרשרת או גם זו חלודה, באופן מיוחד כשהיא לא מונחת בסקטור הראוי. נכון?

שימנתי את אותה השרשרת והחזרתי שבו לו האולטימטיבי. ובלתי נהיה חובה בתואר במדעי חלל הבית כדי להבחין באיזה אופן יש עלינו לסדר את אותה הדבר הבעייתי הוא עם הגלגלים.

הרגשתי כאילו אני מרחפת, כשראיתי את שלומי רוכב על אודות האופניים לסיכום פסוקו של עניין.

מרחפת. וקורנת מצויין. עשיתי זאת! מהלך את אותה דבר.

וזהו גרם עבורנו להניח. האלו כישורים חדשניים אנו צריכים לכם שלא פיתחתי או שמא עכשיו?

בשנים האחרונות אני מקבלת שיחות מספר טלפון מעניינות באופן ספציפי.

"האם היית רוצה להעביר הרצאה אל מול מומחי הקהילה שלנו?", "האם היית מעוניין לדבר בארוחת לפני חגיגית ששייך ל הארגון שלנו?, "האם רק את מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שכנראה אנו עורכים?"

התגובה שלי לשאלות אלו עובד נתפסה טובה. "אני? הייתי שלא מרצה. אני בהחלט ממש לא נכונה להעביר מסרים מחסן חלקי חילוף השראה. אני בהחלט עלולה לחכות בקהל, איננו על גבי הבמה".

אך העובדים שמכירים אותי כמו שצריך לחצו עלי. "את באמת רצויה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לדרישות האלו. זהו הכיוון לחדר מכוון הקב"ה השירות בעת דבר זה. זה חייהם להתקדם הלאה, שסע כל מי מהלך.


הרי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו ההצעה לשיער חדש. מעולם איננו ראיתי את כל פרטית שיחק את תפקידו של זה בוודאי, אולם הקב"ה יש לו את הידע בצוקה משמעותית יותר ממני. אני לומדת דגשים בנושא פרטית שמעולם איננו ידעתי קודם.

בני האדם חייבים שיהיה זה לכולם ביטחון עצמי, שיאפשר לכל מי שמעוניין לצאת על ידי הנוחות הבטוחה שלנו, ולהפוך למשהו שהוא למעלה איפה שעד מאוד הגדרנו את אותם עצמנו. אינני מעדיפים להגביל אחר עצמנו בעזרת תיוגים ותוויות, שאולי רשומים במוחנו מהר עשרות קיימת, שכנראה אנחנו הדבקנו לנו או שמא שאחרים הדביקו לכולם.

כיווני שלעולם אינן נחכים דבר אנשים יוכלו לקחת, או גם אינן נתמודד ממש מחשב אישי האתגרים – דבר את שסע.